הספר מתמקד בסרטים הדוקומנטרים של הדור השלישי שהופקו בשני העשורים האחרונים. הוא מציג את הדרך בה הבמאים והבמאיות מושפעים מהזכרון שעוצב לפניהם ובמקביל בונים זכרון חדש של השואה המתמקד בתחומים שקודם לכן היו בשוליים כמו: בעיות ספציפיות של נשים בשואה, גרמניה כבית למרות השואה, מורכבות עדויות הניצולים, והדרך בה הצאצאים של הנאצים ושל משתפי הפעולה מתמודדים עם ההיסטוריה המשפחתית שלהם.

הספר טראומה אחת, שתי פרספקטיבות, שלוש שנים מנתח את ייצוג השואה, ניצולי השואה והשתקמותם בקולנוע ובעיתונות של ארגונים יהודיים בארץ-ישראל ובארצות הברית בין השנים 1948-1945

מדוע התעלם הקולנוע הישראלי מהשואה שנים רבות? מדוע הציג את ניצולי השואה כקבוצה הומוגנית שבה אנשים סהרורים, תלושים ופסיביים, והתעלם מהתרומה העצומה של ניצולי השואה למדינת ישראל? האם חלו שינויים בתדמיות אלה לאורך השנים?

הספר טוען כי ישראל היא מקום יחודי מבחינת הומור השואה. בניגוד למקומות אחרים בעולם זו חברה פוסט טראומטית, בה השואה נחווית כחלק אינטגרלי מההווה הישראלי ולא אירוע היסטורי מן העבר. בחברה זו הומור שואה משמש מנגנון הגנה חשוב.

הספר מנתח את ייצוגי השואה בתרבות הפופולרית הישראלית משנות ה-80 ואילך. בעזרת סקירה של קולנוע, טלוויזיה, עיתונות, ספרות, שירה צעירה, פייסבוק, בלוגים, ותיאטרון פרינג' הוא פורש ייצוגים חדשים אשר מעוררים מחלוקת, ועם זאת מהווים כיום חלק אינטגרלי מהנצחת השואה וזיכרונה.

עורכת עם סנדרה מאירי, יעל מונק ועדיה מנדלסון-מעוז. הספר מוקדש לפרופ' נורית גרץ, מבכירי החוקרים בתחום הספרות, הקולנוע והתרבות בישראל, ולפועלה רחב היריעה. במשך ארבע עשורים העמידה גרץ אבני דרך חשובות בתחומים אלו ויצרה שיח בין-תחומי, בין-טקסטואלי ופורץ דרך. לצד הכתיבה האקדמית כתבה גרץ ספרי פרוזה שזכו לשבחים רבים. בדומה לעבודתה האקדמית כתבה גרץ ספרי פרוזה שזכו לשבחים רבים. בדומה לעבודתה האקדמית, שאינה כפופה למסגרות תאורטיות או רעיוניות מקובעות, כתיבתה הספרותית חוצה גבולות ז'אנריים ונעה בין עולמות, מרחבים וזמנים